משפחת פאנג הוא סרט אמנותי. אמנותי מידי לטעמי.
כי אני בכל זאת בן אדם פשוט, המחפש שסרטים יעוררו בו רגש, ולא כך היה במקרה של משפחת האמנים ההזויה המככבת בסרט. למעשה אני אפילו לא בטוח שהבנתי את הפואנטה, אם היתה כזאת, כי ישנם זרמים אוונגרדים שלא מאמינים בצורך שלה ביצירת אומנות אמיתית.
אחד מהאמנים הללו הוא קיילב פאנג (כריסטופר ווקן), שיחד עם אשתו, ובחלק מהזמן גם ילדיו, עושה מעין מייצגים הזויים ושנויים במחלוקת שנועדו לעורר תגובה מסוימת מהקהל. לכן כשהוא ואשתו נעלמים, ילדיהם (ניקול קידמן וג'ייסון בייטמן שגם ביים את היומרה האמנותית הזו) ממהרים לחשוב שאולי בכלל מדובר במתיחה שהיא למעשה עוד "מייצג".
לכאורה מתחיל כאן סיפור מסתורין, אבל העובדה שמהרגע הראשון אופציית המתיחה נמצאת על הפרק מוציאה לו את העוקץ הפוטנציאלי. הקהל, כמו האחים פאנג, מכין את עצמו נפשית לרגע שבו יצוצו יגאל שילון ויהודה ברקן עם המצלמה הנסתרת ולכן לא נותן לעצמו לשקוע רגשית לתוך הסיפור. כך קורה שהסרט הופך מהר מאוד להמתנה ארוכה לדעת במה מדובר, וכל עלילות המשנה, הדרך אל הפתרון והמתרחש מסביב מתערפל ברקע.
הכל פרט לווקן עצמו. השחקן הותיק בהופעה נהדרת נכנס בצורה כל כך מדוייקת לתפקיד האמן ההזוי והלא מוערך עד שהיו חלקים בהם הייתי צריך להזכיר לעצמי שמדובר בשחקן ולא בקיילב פאנג המשחק את עצמו.
אבל בשורה התחתונה אני נאבדתי בתוך כל ההתעסקות הזו באומנות. עלילת הדרמה המשפחתית לא היתה חזקה מספיק כדי לרתק אותי, ואם הסרט היה מוקרן בטליוויזה הייתי מעביר ערוץ תוך 5 דקות. מצד שני יכול להיות שאני פשוט לא אמנותי ומוזר מספיק כדי להיות קהל היעד.
ציון: 5/10
מסך גדול - מילים קטנות 