כבר מהרגע הראשון מואנה מבטיח הרבה – ובסוף הוא מקיים הרבה יותר.
בשנים האחרונות מדברים על התחייה המחודשת של סרטי האנימציה של דיסני, ומואנה הוא עוד חולייה בשרשרת ההוכחות הארוכה שאולפן האנימציה הגדול בעולם יודע איך עושים את זה נכון. מבחינתי הכל מתחיל מהמוזיקה, והבחירה של דיסני להביא את לין מנואל מירנדה (האיש מאחורי המילטון) היא בחירה מדוייקת להפליא. מירנדה מצליח לתת לאוקיינוס השקט קול ייחודי ולשלב בו את השירים בצורה שיתרמו לסיפור ולא יופיעו בצורה בלתי קשורה בדומה למה שנעשה בזמנו בפוקהונטס. למרות שלפי תגובות הקהל אף שיר הוא לא ה-let it go הבא (וכנראה טוב שכך) אין לי ספק שאחרי הסרט הסאונדטרק יישאר לכם בראש לעוד זמן רב.
אך פרט למוזיקה יש גם בסרט סיפור ולשם שינוי הוא עוסק בנסיכה ולא כולל רומנטיקה. למעשה אפשר לטעון בצדק שדמותה של מואנה הנחושה, העצמאית, שאינה צריכה שיצילו אותה מהווה פריצת דרך בחינוך הילדים (ובפרט הילדות) הצופים בסרט. זאת כי לצבע העור/מגדר אין משמעות בסרט, וסיפורה של מואנה, בתו של הצ'יף שמתמודדת עם האחריות המוטלת עליה, יכול לדבר לכל אחד ואחת. גם מאווי (המדובב על ידי דה רוק שמנסה להיכנס לנעליו של רובין וויליאמס כג'יני מאלאדין), הסיידקיק הקומי שמוצג בתחילה כחצי אל מגניב וכל יכול, חושף צד רגיש ומעניין.
לכל אלו מתלווה הקצב המוכר של העידן החדש של דיסני, המביא סיפור שמספיק פשוט לעקוב אחריו, אך לא כזה הלועג לאינטילגנציה. בין לבין ישנה האחזות במיתוסים הקיימים, בדיחות, מודעות עצמית מצד היוצרים להכרות של הקהל עם שאר סרטי דיסני, וכמובן סיפור מרגש כמעט עד דמעות.
לסיכום, מואנה מביא למסך את החוויה השלמה, זו שמצליחה להצחיק, לרתק, לחנך ולקחת את הצופה למסע מרגש ברחבי האוקיינוס. דיסני שוב מראים למה הם הפכו לשם נרדף לסרטי אנימציה טובים, וזאת בצורה נונשלנטית כמעט, תוך כדי קריצה קטנה ואמירת you're welcome.
ציון: 9.5/10
מסך גדול - מילים קטנות 