אנחנו החברים שלכם מכיל מספר בודד של רגעים טובים שלא מצדיקים את הצפייה בו.
לכאורה לסרט היה פוטנציאל, לפחות בתחומו. מוזיקה אלקטורינית טובה, בחורות יפות (בשביל הקהל הגברי) וזאק אפרון (בשביל הקהל הנשי) הם המרכיבים הנכונים בתבשיל בשביל סרט קיץ כיפי וקליל לגילאי 16-23, אבל כאשר חסר הדבק הכל מתפרק לחלקים.
הדבק הוא הסיפור, שמסופר בצורה מבולגנת המונעת ממנו להתחבר לקהל. הוא עוסק בקול (אפרון, שהוא בסדר בסך הכל) שמנסה לפתח קריירת דיג'יי. יש לו סיפור רקע עצוב שלא מספרים עליו, חברים אבל הוא כל הזמן נוטש לטובת הבחורה היפה (אמילי רטאייקאוסקי) ומנטור שמגלה אותו ואומר לו שכל מה שהוא צריך זה להיות אמיתי. אם כל הדברים האלה נשמעים כמו קלישאות, זה מכיוון שזה המצב. הסרט הוא שרבוט של כל קלישאות סרטי קיץ הנוער שלא מצליחות להתחבר יחדיו (למרות שסצנת הסיום מתיימרת לטעון אחרת).
לכן, כל מה שנשאר הוא המוזיקה האלקטרונית. אחת לחצי שעה בערך ישנו מונטאז' מוזיקלי בו אנו אמורים להעריך את הכשרון הגדול של קול, אבל ביחס לאוזניי הפשוטות זה פשוט לא זה. המוזיקה לא גרועה, היא נחמדה, ובאווירה הנכנוה אולי הייתי נהנה ממנה אבל לא מדובר משהו מיוחד שיכול להציל את הסרט (פרט לרגעים בודדים). נשאר לי רק לקוות שהייתי מגיב אחרת לגבי כל הסרט אם srillex היה מלחין אותה.
לסיכום, אנחנו החברים שלכם לא רע באף צורה מיוחדת, אבל הוא לא שווה צפייה. הסרט סובל מכל החסרונות של סרט קיץ לקהל צעיר (החפצה, חוסר מציאותיות, העדר עלילה) ולא מצליח להביא אף יתרון שיצדיק את השעה וחצי שלו. אפילו את הפואנטה המוזיקלית שלו מארק רונסון עשה 3 שנים לפני כן, במה שהפך לשיר האולימפי של לונדון 2012.
ציון: 4/10
מסך גדול - מילים קטנות 