"בטוח, אולי" הוא קומדיה רומנטית שמנהלת יחסי אהבה-שנאה עם הז'אנר, מה שהופך אותו למעט שונה ומרענן מהרגיל. אך עדיין לא יותר מידי.
עלילת הסרט היא סיפור "איך פגשתי את אמא" מקוצר לשעתיים. הוא עוסק בוויל (ראיין ריינולדס), שנמצא על סף גירושים, ומספר לבתו בת ה-11 על תלאותיו הרומנטיות ואיך הוא פגש את אמה, בעודה מנסה לנחש במי מבין הנשים המככבות בסיפור מדובר.
השימוש בקריינות של ריינולדס והעצירות התקופתיות מהסיפור לצרכי פרשנות הם מיתרונותיו הגדולים של הסרט. אותן הפסקות מאפשרות שליטה טובה בקצב של הסיפור, ומזכירות לנו שמה שלא ייקרה על המסך, הסיפור בסוף ייגמר בגירושים. כמו כן הילדה לה מסופר הסיפור (אביגייל ברסלין הנפלאה) היא בקלות הדמות החמודה והמקסימה ביותר בסרט.
אך העובדה שהסרט הוא לכאורה חצי סיפור בלשי (סביב השאלה מי היא האמא), פוגעת בו במובן מסוים כי הוא עסוק בלעשות הפוך על הפוך ולא מתמקד בדמויות עצמן. אמנם דמותו של וויל לא היתה מעניינת מלכתכילה, אבל גם הדמויות הנשיות בסיפור משוטחות לרמת הדיקט ומתאפיינות בתכונה אחת בלבד כדי שנוכל להבדיל בניהן, וחבל שכך.
מצד שני, אותו מבנה יוצא דופן מהווה שיפור עבור מי שאינו ממעריצי הז'אנר. העובדה שאין התמקדות בדמות נשית אחת מונעת מהסרט ליפול לקלישאה הצפויה, ש"הם נועדו להיות יחד באושר ועושר", ומעבירה מסר חינוכי חשוב על החיים. למרבה הצער, כל זה נכון עד האפילוג הארוך והמיותר, בו הסרט מתאמץ לרדוף אחרי הסוף המאושר כמו מפיק הוליוודי אחרי כסף.
לכן בשורה התחתונה, ביחס לקיטש הרגיל שנקרא קומדיה רומנטית, לדעתי "בטוח, אולי" הוא חידוש מרענן. אך יחד עם זאת חוסר ההחלטה האם לדבוק בקלישאות הז'אנר או להתנגד להן, משאירה את הסרט בסוג של לימבו ומונעת ממנו להיות טוב באמת.
ציון: 6.5/10
מסך גדול - מילים קטנות 