גריז הוא אחד מבין הסרטים שצריכים להישאר במצב בו אנו רק חושבים שאנו מכירים אותם, מבלי שנכיר אותם באמת.
לכאורה מדובר בסיפור אהבתם של דני (ג'ון טרבולטה) וסנדי (אוליביה ניוטון-ג'ון). אבל בפועל דני וסנדי מאוהבים עוד לפני כתוביות הפתיחה, כך שהתיאור הנכון של הסרט יהיה חייהם של קבוצת חברים לאורך שנתם האחרונה בתיכון. אולם, למרבה הצער, לא מדובר בבני נוער שמעניין במיוחד לספר עליהם: הגברים הם החבורת פוזאיסטים והבחורות עסוקות כמעט אך ורק בלרדוף אחריהם. לכן, במצב בו כמעט כל הדמויות הן שטחיות להחריד וכתיבת הסיפור היא איומה ונוראה, נראה שאילולא השירים הסרט הזה זוועת עולם מתמשכת.
כי בואו נודה על האמת – למרות הפרסום הרב של הסרט כנראה שאתם מכירים ממנו אך ורק את הסצנה הבאה:
הסצנה הזו מהווה ייצוג הנכון של השירים בסרט מבחינות רבות שאינן קשורות לעלילה: הם טובים, "מחזמרתיים" למדי, ואפשר לשמוע בקלות שמדובר בפלייבק. כי אין מה לעשות הזמן נותן את אותותיו גם בקלאסיקות.
כך שאולי בכלל נכון להתייחס לגריז כקפסולת זמן, כסרט שמביט בערגה על הימים בהם הבנים לבשו ז'קטי עור ושמו טונות של ג'ל בשיער. על הימים בהם היו נוסעים בלילה לדרייב אין ורקדו בצורה מוגזמת. על הימים שבהם היה כה שטחי וריק מתוכן.
אני לא מתחבר לנוסטלגיה המזוייפת הזו. על כן אני מעדיף שגריז יישאר עבורי השירים בלבד ולא כל השאר הסרט. פרט לפסקול אין בגריז שום דבר מוצלח, ולדעתי אם כבר רוצים לתפוס סרט כיפי על התקופה עדיף לוותר על ג'ון טרבולטה ולראות את קווין בייקון בפוטלוס.
ציון: 4.5/10
מסך גדול - מילים קטנות 