שתיקת הכבשים הוא סרט מלחיץ בקטע טוב, ורק בחלקו בגלל חניבעל לקטר.
הסיפור עצמו לא מתחיל מלקטר. הוא עוסק ברוצח סדרתי פסיכוטי אחר אותו צד הFBI. בעוד לקטר הוא כבר אסיר כלוא, אליו פונים בתור יועץ בנושא "רוצחים סדרתיים לא נורמליים".
אך למרות שאת רוב הסרט הוא מבלה בתאו בישיבה מחויכת, ולא עושה את עבודת הרגליים, נדמה לרגעים כה רבים שלקטר הוא הנבל בסרט. למעשה כיום אי אפשר לדבר על שתיקת הכבשים מבלי להזכיר את הופעתו היוצאת מן הכלל של אנתוני הופקינס בתפקיד. הופקינס מציג את דמות הרשע הקריפי בצורה המלחיצה ביותר. אין לו מניע ועל כן הוא בלתי צפוי, יחד עם זאת שהוא תמיד נמצא צעד אחד לפני המשטרה, וממחיש זאת עם חיוך זחוח ושטני.
אבל לקטר מופיע רק בחצי מהסרט. בשאר הזמן נמצא אותו רוצח סדרתי, שמעלה את מד הלחץ פחות בהתנהגותו ויותר במעשים אשר נכתבו לו בתסריט ובעיצוב הדירה בה הוא מבלה את זמנו. לצד הראשעים נמצאת גם ג'ודי פוסטר, ממנה לא התרשמתי. היא עושה את תפקידה בצורה סבירה, אבל לא מצליחה להכניס אופי לדמותה של קלריס, שבעיקר נועדה להיות דמות נחמדה שתוליך את הצופה בתוך הסיפור.
מי שכן עושה את העבודה על הצד ביותר הוא הבמאי, ג'ונתן דמי. דמי מצליח לא רק בכמה החלטות בימוי למתוח את הקהל על קצה הכסא אלא גם מביא כמה וכמה צילומים איכותיים שעושים את העבודה בבניית המתח. ולא מדובר רק בקלאוזאפים המפורסמים על הופקינס.
לכן, למרות עלילה בלשית יחסית בנאלית, השילוב של הופעתו המוצויינת של הופקינס ביחד עם הבימוי המצוין של דמי הופכים את שתיקת הכבשים לסרט מתח שלם הגדול בהרבה מסך חלקיו.
ציון: 8.5/10
מסך גדול - מילים קטנות 
פינגבק: מי מפחד מהזאב הרע (2013) – Big Bad Wolves | מסך גדול – מילים קטנות
פינגבק: מסך קטן – מילים גדולות | מסך גדול – מילים קטנות