"וינסנט הקדוש" עובד לפי נוסחה, ולכן הוא לא מעניין או מחדש אבל הוא עושה את העבודה.
ביל מאריי הוא וינסנט, זקן מיזנתרופ ונהנתן אך עם לב טוב, המשמש כבייביסיטר לאוליבר, הילד של השכנה החדשה. משם, כיאה לדרמה המתבקשת, שניהם מוצאים זה בזה חברים לא סבירים.
הייתי רוצה להגיד דברים טובים על הסרט, אבל לצערי, מבחינת העלילה הוא קלישאה אחת גדולה. כבר אחרי האקספוזיציה, אפשר בקלות לנחש איך הוא ייגמר, וכל מה שנשאר הוא להשען אחורה ולהנות מהמשחק.
אבל המשחק לא כזה מרשים. למרות שבסרט משחקים כמה וכמה שחקנים טובים, אף אחד מהם לא מצליח להתעלות מעבר לקלישאות התפקיד. אף דמות לא באמת עוברת שינוי מורגש, וגם "הלב הטוב" שמתגלה בוינסנט הוא הפתעה צפויה למדי. יתרה מכך במקרים רבים הדמויות לא באמת מתנהגות בצורה אמינה. לעיתים קרובות מידי וינסנט לא באמת מתנהג כזקן ואוליבר לא מתנהג כילד, ואולי זה היופי בכל הסיפור.
כי למרות שבכל מדד סטנדרטי מדובר בסרט בעייתי ובינוני למדי, הוא כן הצליח לגעת בי. אולי זה בגלל החתול המפואר של וינסנט, ואולי זה בגלל שלמרות הקלישאות הסרט עדיין מכיל חלקים מקסימים. למשל סצנת הסיום הגדולה כן הצליחה לרגש אותי מעט מסיבה לא ברורה, והזכירה לי את התחושה שקיבלתי בסוף אבודים בטוקיו.
אז בסופו של דבר "וינסנט הקדוש" הוא אמנם קלישאתי להחריד ולא מצליח לממש את הפוטנציאל שבו, אבל הוא כן מעלה חיוך מפעם לפעם ונותן הרגשה טובה בסופו, ואני מניח שזה שווה משהו.
ציון: 6.5/10
מסך גדול - מילים קטנות 