White Men Can’t Jump הוא סרט כדורסל שכונתי, וכמו משחק כדורסל בשכונה הוא כיפי מאוד, אבל בשלבים מסוימים הוא מרגיש מבולגן מידי ולא באמת מקצועי.
באופן כללי הסרט עוסק בבילי, בחור לבן שמתפרנס מלשחק כדורסל בשכונה, ומנצל לזכותו את העובדה שהוא לבן ולכן לא נחשב לשחקן טוב.
לכן לכאורה היינו מצפים לראות סרט שהמסר שלו יהיה קשור לכדורסל, אך לא כך הדבר. כמו שב"רוקי" המיתולוגי לא האגרוף הוא העיקר, גם כאן, העיקר הוא החיים בשכונות והתרבות שקיימת שם. את הנקודה הזאת הסרט מצליח להראות בצורה טובה בעזרת דמויות המשנה, שבניגוד לבילי לא שמות את הספורט במרכז, אלא מתמקדות בדברים אחרים.
וכאן מתחיל הברדק. הסרט מחלק את זמנו בערך שווה בשווה בין שלושה דברים: בין ווסלי סנייפס ו-וודי הארלסון משחקים כדורסל, בין הטראש-טוק בינהם, ובין חייהם עם הנשותיהם. אף על פי שאני מעריך מאוד את הרעיון לא להישאר עם הסרט בתבנית סרטי הספורט הקלאסית, הניסיון להעמיס יותר מידי דברים מבלבל, וקשה לראות בבירור לאן הסרט חותר.
אך למרות כל הבלבול, מדובר בסרט כיפי. סנייפס והארלסון משחקים מצויין אף על פי שיותר מידי זמן הם מבלים בטראש-טוק, צילומי הכדורסל אמינים יחסית (עד כדי כך ש-99% מהקליעות המצולמות נכנסות, בניגוד לכל סטטיסטיקה) והמאמץ לצאת מהקלישאות בסוף משתלם, כי עם כמה שלעיתים זה מרגיש מאוד לא טבעי הסרט כן מצליח להעביר אמירה חשובה על מיקומו של כדורסל בחיים.
כך בשורה התחתונה הצפייה ב-"גברים אינם יכולים" היא כמו צפייה במשחק כדורסל: ישנם חלקים יפים יותר וישנם חלקים יפים פחות, יש הפסקות רבות שבהן מדברים הרבה ומשחקים מעט, והמתח לא נשמר תמיד באותה מידה. אבל הכיף והחוויה הן מה שחשוב, כמו שמעידה העובדה שכמעט לא שומעים אוהד שמצטער על כך שהוא צפה במשחק.
ציון: 7.5/10
מסך גדול - מילים קטנות 