דני קולינס הוא סרט חביב, סטנדרטי ולא מזיק לבהות בו.
כוכב הסיפור הוא דני קולינס, שמוגלם ע"י אל פצ'ינו. כוכב רוק מזדקן שקיבל, באיחור של 40 שנה מכתב מג'ון לנון. קולינס מחליט לנצל את ההזדמנות, לנטוש את סגנון חייו הראוותני, ולתקן את חייו.
מכאן קו העלילה הוא פשוט וברור. במשך שעה וחצי אנחנו צופים בקולינס מנצל את כספו וקשריו כדי לשפר את חייהם של כמה וכמה מהסובבים אותו. זה נחמד, אנשים מחייכים בסוף, אבל זה לא מרגש או מעניין כי אין בסרט שום קונפליקט. גם "המשבר" של הסרט מגיע מאוחר מאוד והוא לא יותר ממכה קלה בכנף ונפתר כעבור 5 דקות, כדי שלא נוכל לחזור ולצפות בנחת בפאצ'ינו מהלטט על המסך.
כי התכונה המרכזית שנדרשת מאל פאצ'ינו לגילום התפקיד היא כריזמה וכזו יש לו בשפע. הוא פשוט רוקד על המסך בנינוחות ונכנס היטב לנעליו של הכוכב המובגר, המתחכם, שרגיל לכך שכולם סביבו יודעים מיהו, אז הוא יכול להתנהג בהתאם. למרבה המזל כישרון מוזיקלי לא נדרש לתפקיד, מעבר ללשיר את אותן שתי שורות בכל פעם (ופסתנרנים חדי עין ידגישו שלא רואים את הידיים בזמן הנגינה), כך שגם כאן פאצ'ינו מסתדר. מסביב מקיפות אותו כמה וכמה דמויות נוספות אבל הן שטחיות, וכל תפקידן הוא או לייצג את הקהל: דהיינו לנזוף בקולינס או לקבל את כספו ותשומת ליבו באהבה.
לסיכום, דני קולינס הוא מסוג הסרטים הלא מזיקים שנחמד שיתנגנו ברקע בזמן שעושים דברים אחרים. אין בו שום דבר מדהים או מרגש, רק אל פאצ'ינו נחמד אחד.
ציון: 6.5/10
מסך גדול - מילים קטנות 