#מתויגת (כן. ככה תרגמו את זה) גרם לי לרצות להקיא. לא בגלל הסרט, הוא גנרי למדי, אלא בגלל הנוער האמריקאי.
.להגנתו של הסרט, אני אומר שהוא בסך הכל די בסדר. הסיפור אמנם טיפשי וצפוי להחריד, וכבר אחרי האקספוזיציה ברור איך הוא ייגמר. הסרט אמנם מציג אותו בצורה רלוונטית ל-2015, שזה מרענן ויזואלית, ויש כמה בדיחות טכנולוגיות שזה נחמד, אבל לא באמת עוזר, בעיקר בגלל שהסרט עדיין עוסק באותו הסיפור של מעמדות בבית הספר.
למעשה כל הסרטים בסגנון צריכים להסתיים בנוק אאוט בסיבוב הראשון, בו מישהו מחטיף לגיבור/ה סטירה מספיק חזקה כדי שכל השטויות האלה ייצאו לה/לו מהראש. אבל אילו זה היה קורה הסרט היה נגמר תוך 5 דקות ולא היה מוצג בקולנוע. במקום זאת אנחנו צריכים לסבול שעה וחצי של התעסקות בנושא כשלכולם ברור שהוא חשוב כקליפת השום (ומידי פעם אפילו הכותב נשבר ומראה את זה).
אבל נניח לרגע שהנושא באמת חשוב וצריך לעשות עליו סרט, במקרה הזה אני לא קהל היעד. ביאנקה סבבה והכל, אבל היא לא באמת ממחישה את המוזרויות שלה כך שאני אחשוב שהיא מגניבה (כמו אלן פייג' בג'ונו למשל). לא נראה שהיא נוצרה כדי להיות דמות מפותחת עגולה ומפותחת, אלא רק כדי שנערות אמריקאיות טיפשות יוכלו להתנשא מעליה. לעומתה ווסלי נוצר בעצמו מתוך שילוב של סטריאוטיפים, ולא נועד להיות יותר ממושא תאוותן של אותן הבנות כי בכל זאת, הוא גם רגיש וגם חתיך וגם משחק פוטבול. שאר הדמויות שטוחות כמו הסרט עצמו ולכן אין סיבה להתעמק בהן.
אז לסיכום, הסרט הזה הוא עוד מאותו הזבל שמייצרים באמריקה. התחושה החיובית היחדיה שקיבלתי ממנו היא גאווה גדולה כלפי המקום שבו גדלתי, מקום בו במקום לדבר על מי ייצא עם מי לנשף סיום (לא היה כזה) דיברו על שיבוצים ליחידות בצבא.
ציון: 4/10
מסך גדול - מילים קטנות 