ארגו הוא סרט מתח טוב מאוד. בעיקר מבחינת הצורה שבה הוא עשוי ומבויים.
ראשית, הפתיחה עשויית ציורי הקומיקס בנויה נהדר ומעבירה לנו שיעור היסטוריה קצר ויפה שצריך להילמד בכל קורס על יחסי אירן-המערב. משם הבמאי, בן אפלק, לוקח אותנו בצורה חכמה דרך סצנת מתח שיוצרת את הבסיס לסרט.
ארגו מצליח להמחיש בצורה חזקה מאוד את המתח והסיכון שבמהלך מבצע מורכב במדינת אויב. מדובר באחד הסרטים היחידים שבו באמת הרגשתי שהמבצע מקבל כבר בתחילתו סיכוי של פחות מ-100% הצלחה, ומבוסס על שכנוע והונאה יותר מאשר על ירי, פעולה קרבית וחיילי קומנדו.
הניגוד שמופיע בסרט בין הלחץ והחיים על זמן שאול באירן לבין הנינוחות לכאורה בה מתנהלת הוליווד, בנוי בצורה מאוד נכונה. ארגו עובר בנשימה עצורה וחשש אמיתי לגודל הדמויות. אף על פי שמדובר בסיפור אמיתי, המבצע עצמו מאוד "יוצא דופן", כך שלמרות שקל להניח שהוא ייגמר בסוף טוב, העובדה הזאת לא ברורה מאליה.
הבעיה היחידה היא שמדובר בסרט של צפייה אחת. המתח והחששות הם מהות הסרט, ולא המשחק. פרט לג'ון גודמן וחבריו בהוליווד אני לא מצליח לזכור נקודות שיא שיישארו איתי מהסרט (גם המשפט המרכזי "argo f*ck yourself" שייך להם). נדמה שכל שאר הדמויות ובראשן השחקן הראשי, בן אפלק, נמצאות על הסט רק כדי לדקלם משפטים. לצערי גיליתי במהלך הסרט שלא לאנשים אני חושש, אלא לגורל המבצע.
לסיכום, ארגו הוא סרט שווה צפייה, אבל בדיוק פעם אחת. קשה לי להאמין שמי שצפה בסרט בפעם הראשונה יירצה לצפות בכולו פעם נוספת. הוא אולי יעבור ברפרוף על כמה קטעים הקומיים, אבל על קטעי המתח הוא יעדיף לוותר ולקרוא על המבצע בספרי ההיסטוריה.
ציון: 7/10
מסך גדול - מילים קטנות 