"שודדי התיבה האבודה" נחשב לקלאסיקה. אבל לטעמי (בשונה מרבים אחרים) מדובר בקלאסיקה שעבר זמנה.
יכול להיות שזה בגלל שראיתי את הסרט לראשונה למעלה מ-30 שנה לאחר שיצא לאקרנים. לא מעט זמן בשביל שהסרט יאבד מערכו, וזה אכן המצב.
ככל הנראה החסרון המרכזי של הסרט הוא הז'אנר שלו. סרטי הרפתקאות אולי יימשכו הרבה מאוד קהל לקלונוע, אבל כאשר חולפות השנים הם נכנסים לבעיה: בעוד שדרמות ומותחנים מתבססים על רגש ולכן שורדים יחסית יפה את נזקי הזמן, סרטי הרפתקאות מבוססים לא מעט על אפקטים, שלצערנו (או שמחתנו), מתיישנים עם התפתחות הטכנולוגיה.
לכן, כנראה שכדי לשרוד כל כך הרבה זמן חייב להיות לסרט גיבור כריזמטי. גיבור מהסוג שכל הנשים רוצות להיות איתו וכל הגברים רוצים להיות כמוהו, מישהו סטייל ג'יימס בונד. אבל אינדיאנה ג'ונס הוא לא כזה, לאורך מרבית הסרט קיבלתי את התחושה שמדובר בקאובוי עם שוט במקום אקדח, ומצטער, אקדחים יותר מגניבים בעיני. כמו כן אינדי אולי אמור להיות ארכיאולוג דגול, אבל בסרט זה לא מורגש ובשונה מגיבורים אחרים לא הרגשתי רצון עז להסתער איתו אל ההרפתקה, בעיקר כי לא הרגשתי כאילו הוא בעצמו רוצה להיות שם. בנוסף, כמו שהסבירו ב"מפץ הגדול" – מדובר בגיבור שקיומו העלילתי מיותר.
יחד עם זאת חשוב לציין שלא הכל משעמם בסרט, יש ציטוט ממש חזק באמצע, מוזיקה שהפכה לאייקונית בעקבות הסדרה ואת סצנת כתוביות הסיום. אבל זהו, שם מבחינתי זה נגמר.
כך קרה שבסופו של דבר הסרט הרגיש לי כמו בזבוז זמן אחד גדול. אולי היה עדיף שלא הייתי צופה בו וממשיך לדמיין שמדובר בקלאסיקה גדולה שהרוויחה את מקומה בכבוד.
ציון : 4/10
Sorry Indi, it's not the years, its the mileage
מסך גדול - מילים קטנות 
פינגבק: התמונה היתה על הקיר #4 | מסך גדול – מילים קטנות