כבר בתחילת הסרט אנחנו מגלים איך הסיפור נגמר. אבל זו לא המטרה של ממנטו, הוא בא לספר לנו איך הסיפור בכלל התחיל.
כך קורה שלמעשה אנחנו מתקדמים מהסוף להתחלה. הסרט מחולק למקטעים כאשר כל מקטע מתחיל אנו כבר יודעים איך הוא ייגמר, אבל לא כיצד יגיע דווקא הסיום הזה. אפשר לתאר את הסרט כרצף ארוך של פריקוולים לפריקוולים, אבל אני יותר אוהב את הגישה של הסוף לההתחלה כי בה אנו כל פעם לומדים על התוצאה ומה הייתה הסיבה שהובילה אלייה.
למקטעים האלו אין רמה אחידה. חלקם מעניין יותר, חלקם מפתיע וחלקם פשוט משעמם. אבל הם מצליחים לפעול ביחד, כמו רצף תמונות בתערוכה כדי לספר סיפור הגדול מסכום חלקיו.
את הסיפור הזה אפשר לסכם במשפטו השחוק מרוב שימוש של יגאל אלון על כך "שעם שאינו יודע את עברו ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". כאן אין לנו עם, אלא רק אדם בודד שמנסה להתקדם על בסיס מה שהותירו לו הדורות הקודמים. אבל מדובר במשל יפה וברמז לכך שעלינו לדעת על מה מבוססת ההתקדמות שלנו.
בתכלס מדובר בסרט חזק וטוב (במיוחד הסוף). אמנם לא כל חלקיו טובים באותה מידה אבל השילוב ביניהם מעשיר את התמונה והרעיון החדשני של סיפור מהסוף להתחלה תפס אותי.
ציון: 9.5/10
מסך גדול - מילים קטנות 
פינגבק: Finding Dory (2016) – מוצאים את דורי | מסך גדול – מילים קטנות